פרטיותו של האזרח כוללת גם מידע אישי אודותיו. במדינת ישראל ישנם מס' מאגרי מידע מקיפים. חוקר פרטי נדרש במסגרת עבודתו לחשוף מידע ממאגרים אלו ו/או להיעזר במאגרי המידע במהלך ניהול חקירות. "מידע" כהגדרתו בחוק: "נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישיותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו" נתונים אלו על כל אזרח מצויים במאגרי מידע שונים במשרדים ממשלתיים (בריאות, רווחה, פנים), שלטונות הצבא ובמחשבי הבנקים. שימוש במידע זה ללא אישור מהאזרח אסור בהחלט. לציין כי גם בניית מאגר מידע שכזה ללא היתר – אסור עפ"י חוק.
נתייחס לפס"ד שבו ניתן להבין מהן אפשרויות השימוש שלא כדין במאגרי מידע. פס"ד עוסק בערעור שהגיש חוקר פרטי א.מ. נגד מדינת ישראל. החוקר הואשם בביהמ"ש השלום בת"א בעבירת שימוש שלא כדין במאגרי מידע. המקרה הוא בעקבות פנייתה של חברה מסחרית לחוקר הפרטי, שבעברו היה שוטר, לבדוק את עברם בפלילי של מס' מועמדים לעבודה באותה החברה. החוקר עפ"י פסק הדין ניגש החוקר לשוטר צ.נ. ושידלו להשיג עבורו את המידע על עברם של המועמדים לעבודה. החוקר ידע שהמידע שימסור לו השוטר בעקבות בקשתו יילקח ממאגר המידע של המרשם המשטרתי ומידע שכזה אינו ראשי לקבל. את המידע שקיבל מהשוטר העביר החוקר לבעלי החברה ובעקבות כך הואשם בביצוע שתי עבירות:
- שידול עובד ציבור למעשה מרמה והפרת אמונים תוך מילוי תפקידו.
- קבלת מידע ממאגר מידע ממשלתי ע"י מי שאינו זכאי לכך.
גזר דינו – 6 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים וקנס בסך – 2000 ₪. אחת מטענות ההגנה בהגשת הערעור הייתה שכל המועמדים שהחברה ביקשה לחקור אודותיהם חתמו על מסמך המתיר לנציג החברה לקבל כל מידע המצוי אודותיהם במרשם הפלילי. טענת החוקר: "…כמי שפעל כשליחה של החברה והעובדה שהמידע לא נתבקש ולא הוצג בדרך שנקבעה בחוק ובתקנות, אינה יוצרת עבירה – הואיל וסעיף 22 אינו עוסק בדרך להשגת המידע, אלא רק בכך שהמידע נמסר למי שזכאי לכך ומכאן עתירתו לזיכויו בדין". עוד טען החוקר הפרטי, כי כל אדם הזכאי לעיין במידע העוסק בו – רשאי להסמיך גם אדם אחר לעשות זאת בשמו ובלבד שהסכמתו נוסחה בכתב. העובדות שהובילו להרשעת החוקר בביהמ"ש השלום שימשו נותרו גם בהליך הערעור:
- טענת החוקר שביקש מהשוטר לבצע "חקירת שטח" אינה נכונה.
- החוקר ידע שפנייתו היא לאיש משטרה וברור שפנה אליו משום שעיסוקו מאפשר הוצאת מידע מהמסוף המשטרתי.
- המידע שמסר השוטר לחוקר (שבעברו היה שוטר) לא היה קושי לזהות שמידע הוצא מהמסוף המשטרתי.
הפרשה נחשפה מאחר שמול אחד מהמועמדים לעבודה התנהלה חקירה שטרם הוחלט האם להגיש כתב אישום. בסוג כזה של תיקים הדגש הוא על כך שהמשטרה אינה חייבת להתיר עיון במידע מסוג זה, אלא רק רשאית לעשות זאת. על כן פעל החוקר כפי שפעל על מנת לעקוף מכשול זה. החלטת השופטים הייתה לדחות את הערעור ולהותיר את הרשעת החוקר, קטע מפסה"ד: "… לא מצאנו פגם בהרשעת המערער וגם לא בהחלטה שלא להסתפק בחלופה אחרת. מטרת המחוקק הייתה למנוע מעין זה לבלוש אחר עברו של אדם, הואיל ומעשה כזה מהווה חדירה לתחום הפרט. ועל כן צריכים הכל לשנן שבעתיים למי שחקירות עבורו הן מקצוע.
